ראשי | מתחברים לקהילה | דת ומסורת | רמת-גן עירי - עלון תורני לתושבים | רמת-גן עירי - עלון מספר 6 רמת-גן עירי - עלון תורני לתושבים

רמת-גן עירי - עלון מספר 6

רמת-גן עירי - לעלון 6 המלא >>
 

  • ישראל זינגר
    ראש עיריית רמת-גן


    קוראים וקוראות יקרים,

    ראשית, אבקש לברך אתכם ואת בני משפחותיכם בברכת חג פסח שמח וכשר. חג הפסח, שלו שמות רבים, נקרא בין היתר חג האביב, על שום עונת השנה שבה אנו חוגגים אותו. עבורי, מסמל חג האביב הנחגג בעיצומה של השנה העברית, הזדמנות לחדש ולהתחדש, לרענן ולפרוח, בדיוק כפי שקורה בטבע בעונה זו של השנה.

    לצד כל ניקיונות החג, שבהם מלאות היו ידינו בשבועות האחרונים, גם הנפש מתמרקת, מתאווררת ומתחדשת ואני מאמין שזוהי הזדמנות אמיתית של כל אחד ואחת לחשבון נפש קטן, בתוך עצמו פנימה, ולחידוש כוחות להמשך השנה.

    את חג הפסח אנו מציינים במשפחתיות, בתוך הקהילה ובקבלת האחר. הדלת שאנו פותחים לאליהו הנביא במהלך ליל הסדר עצמו, מהווה עבורי דלת סימבולית שעלינו לפתוח לשכנינו, למשפחתנו ולקהילתנו, באופן שמקרב בין הלבבות ומאפשר לעם ישראל לעמוד בשיא תפארתו וגדולתו- כעם אחד, מאוחד, עוצמתי וחזק אל מול כל גורם מפלג.

    חשוב מאוד שנמשיך לראות זה את זה לכל אורך ימות השנה, לקבל האחד את האחר, ולהשאיר את דלתנו פתוחה זה לזה. אני מאחל לכך שנמשיך לעשות ולפעול כך, אחד למען השני. כוחו של ישראל באחדותו.

    שלכם ובשבילכם, ישראל זינגר
    ראש העיר רמת-גן
  • דבר העורך: למען התושב
    הרב צבי שינפלד | יועץ ראש העיר לענייני דת ומסורת בעיריית רמת-גן

    ריח האביב וההתחדשות מתערבב עם שלהי החורף המבורך ועם טיפטופיו האחרונים של המלקוש. התחדשות זו מלווה באווירה חגיגית של רענון, ניקיון והערכות לקראת הפסח, המביא בכנפיו משק גאולה וחרות. 30 יום קודם החג מתחילים ודורשים בהלכותיו. גם אנו במערכת עמלנו להגיש לפניכם את הגיליון השישי בפורמט מפואר, חגיגי ומורחב לכבוד הפסח. תוכלו להעזר בתוכן העשיר והמגוון ולמלא מצבורים עיוניים ומעניינים, שיועילו לכם, ודאי, בשולחן ליל הסדר ולאורך החג כולו. המדורים ברובם יעסקו, כמצופה, בענייני החג, בהלכותיו, במהותו, במשמעותו העמוקה של ליל הסדר ובניחוח החרות האמיתית, לה זכינו מאז נגאלנו ממצרים. בשל הוצאתו המורחבת של העלון תוכלו לקרוא מאמרים נוספים לחג ולהתבשם ממגוון סיפורים. השתדלנו להכניס את כל קהילות ישראל על עדותיהן ומסורתן היחודית להן תחת קורת גג אחת של העלון.

    עלון זה אינו מכיל פרסומות כלל. מדוריו כולם מיועדים לכלל הציבור הרמת גני, מעניינים אותו בנעשה בעיר ומעשירים את ידיעותיו. בשל העדר הפרסומות בעלון דווח לנו, כי הוא מחולק בכל בתי הכנסת בעיר, אף בכאלה שמקפידים לא להכניס עיתונים במחיצתם. קיבלנו גם דרישות שלום חמות ממשפחות, המארחות את העלון על שולחנן השבתי ומוסיפות בכך נופך לסעודה. המקדימים יוכלו לקבל את העלון בכתובת המייל, המצוינת בתחתית העמוד עוד בתחילת השבוע שלפני חלוקתו.

    בעלון הבא, שיופץ לפני יום העצמאות, נתכבד לארח את מר ישראל זינגר ראש העיר, בראיון מיוחד לכבוד יום העצמאות ה-69. ועד אז, בואו נתפוס חזק בריח הפריחה המשכר, בשולי גלימות מרבדי הדשא המוריקים ונישא תודה לבורא העולם, שמחדש בטובו מידי אביב. ברגשי תקווה לגאולה מחודשת ושלמה, כי הרי בניסן נגאלו, ובניסן עתידים להגאל!

    פסח כשר, מרומם ושמח!
  • החרות – אז ועתה
    הרב יעקב אריאל שליט"א | רבה הראשי של רמת גן


    מאפיין בולט של התרבות המודרנית בכלל ושל הפוסט-מודרנית בפרט הוא סיסמת החופש. האנושות עברה מהפך משעבוד לחרות. השלטון הדיקטטורי עבר מחלקו הגדול של העולם. את מקומו תופס המשטר הדמוקרטי החופשי. כישרונות רבים יכולים עתה לבוא לידי ביטוי ולהעשיר את המדע ואת התרבות האנושית. לנו יש חלק נכבד, אם כי עקיף, במהפך זה. יציאת מצרים שימשה כמודל לאורו הלכו כל עמי תבל. עם ישראל סבל יותר מכל העמים מהשלטון המשעבד. הדתות הגדולות ניסו לכפות עלינו את אמונותיהן ואת פולחנן. המהפך, שהביא לסובלנות דתית, שחרר אותנו מהכפייה הדתית, שנכפתה עלינו. אולם המחיר ששילמנו כבד מאוד. גל חילון גדול עבר על כל המאמינים, ובתוכם, להבדיל אלף אלפי הבדלות, גם על שומרי תורת ישראל.

    הברכה והקלקלה
    יש הגורסים, שהמהפך הדמוקרטי הביא קללה ולא ברכה. לדעתם, אין דעת התורה נוחה מהתפתחות הדמוקרטיה והשוויון, והיא מעדיפה משטר מלוכני. גם בתחום ההלכתי מעדיפה התורה, לדעתם, את האכיפה. ואבוהון דכולהו המעמד המכונן של עם ישראל בהר סיני, שם כפה עליהם ה' הר כגיגית. התבוננות מעמיקה יותר בתורתנו מצביעה על כיוון הפוך. הכפייה בסיני הייתה כפייה טבעית. נטייתו הטבעית של עמ"י הייתה לקבל את התורה. היא התאימה מאוד לתכונותיו ולמורשתו. הוא הזדהה עם התורה, וברור היה שיקבלה.  כמו"כ, המלוכה בישראל חייבת להתבסס על רצונו החופשי של העם. הדבר מוכח מעיון מעמיק בתנ"ך. על מלך המשיח, המלך האידיאלי, נאמר "קנה רצוץ לא ישבור ופשתה כהה לא יכבנה" (ישעיהו מ"ב)/ "וברוח שפתיו ימית רשע" (שם י"א). כלומר בהשפעה של רוח טובה ולא בכפייה.

    אין ספק, שקיום מצוות מרצון ומהבנה עצמית עדיף מקיום מתוך כפייה. כפייה על המצוות אפשרית אומנם מבחינת ההלכה, אך אין מורין כן למעשה. אין להשוות אדם, הפועל מבחירה חופשית לאדם, הפועל מתוך אילוץ. פריון עבודת פועל, העובד מתוך מוטיבציה, גדול פי כמה מאשר פריון עבודתו המאולצת והכפויה של עבד. העבדות הייתה לגיטימית בעבר, אך כיום- לפי רוב הפוסקים אין לעבדות תוקף גם לפי ההלכה.

    תיקון העולם
    יש לראות את הדברים באספקט רחב יותר מתוך מבט רחוק. העולם אינו שוקט על שמריו. התפתחויות המדע והטכנולוגיה הן בלתי נמנעות. חלק מתוכנית א-לוהית ארוכת טווח, שתוכננה מתחילת הבריאה. העולם נברא מראש כיצירה דינאמית. זהו חוק טבע, שטבע בו ה'. האנושות אינה יכולה להישאר תקועה במקום אחד. עליה להתפתח ולהתקדם לקראת הגאולה השלמה. מגמתה היא תיקון העולם במלכות ש-ד-י. העולם מבין עתה יותר מבעבר, שעל החברה להיות צודקת יותר. לכן היה הכרח להחליף את העריצות בתבונה ואת העבדות בחופש פעולה. ועוד היד נטויה.
    בתור חלק מקידום הצדק בעולם יש לראות גם את תחיית ישראל בדורות האחרונים. עיקר הגאולה נתפס ע"י חז"ל כשחרור משעבוד גלויות. עם ישראל היה צריך להשתחרר מעולם של עריצים, לשוב אל מולדתו, ליישבה ולהפריחה ולקבץ נידחיו מארבע כנפות הארץ. משימתו לבנות מדינה של צדק ויושר (לצערנו, יש תופעות, הסותרות כרגע מגמה זו).

    אל ניבהל מתופעות החילון וההידרדרות המוסרית, המתלוות לתהליך החיובי של תיקון העולם. אלו ירידות לצורך עליות. הן שלב ביניים בין העולם הישן לזה החדש. כל בניין חדש מתחיל בסתירת הישן. כל צמיחה מתחילה במה שנראה בעיני ההדיוטות כריקבון. קיימת ריאקציה נגד שיטות הכפייה מהעבר. העולם רוצה לקבל תורה מתוך הכרה עצמית ורצון חופשי, ללא כפייה ואילוצים. התשובה, שתבוא בעקבות ירידה זו, תהיה שלמה מתוך חופש, אהבה ורצון. זו משמעותו של חג חרותנו.
  • עשה לך רב

    ש. האם בחול המועד מותר לשמוע מוזיקה ושירים , על אף שאלו ימי ספירת העומר?
    ת. מותר. חול המועד הוא חג. אין נוהגים דיני אבלות בחג.

    ש. האם מותר להשאיר חמץ מכוסה לגמרי בפסח במקרר או בארון?
    ת. רק חמץ, שנמכר לגוי לפני הפסח, ניתן להשאירו בבית מכוסה כראוי ומסומן באופן ברור וודאי, שאינו לשימוש בפסח. אני מדגיש - חמץ, אך ורק לאחר שנמכר לגוי.

    ש. האם מותר לעבוד בחול המועד?
    ת. לגבי עבודה בחול המועד אומרים חז"ל: אין בה סימן ברכה. פרט לעבודה שחייבים כגון: בבתי חולים, בבתי אבות, 'דבר האבד' את הקרן ועבודות לצורך החג.

    ש. שכנים שחו לי, שאת יתרת החמץ, שהייתה להם בבית בשימוש כגון ויסקי פתוח, הם מעבירים למכולת, שם הכול נמכר לגוי. האם כך נוהגים? לעניות דעתי זה טעות.
    ת. חמץ חייב להימכר לגוי. אין כל הבדל אם נשאר בבית או הועבר למכולת. אני בעל החמץ, ולכן אני חייב למוכרו לגוי.

    ש. מה עושים עם חמץ, שנשאר בבית במקרר או בארון, בטעות לא נמכר לגוי ונמצא אחרי החג ?
    ת. חייבים לשרוף.

    ש. שימורים, בשר באריזות, ירקות סנפרוסט וכד' - האם ניתן להשאירם בבית באריזות סגורות מהמפעלים?
    ת. מוצר, שאינו חמץ, יכול להישאר בבית. מוצר חמץ חייבים לשורפו, במידה ולא נמכר לגוי.

    ש. מוצרי ניקיון כגון סבון, שמפו ואקונומיקה - האם צריכים הכשר לפסח?
    ת. אין צורך בהכשר, כיוון שאינם ראויים למאכל אדם. (מאכל כלב). המחמירים מקפידים להשתמש בחומרי ניקוי בהכשר.

    ש. אני אשכנזיה. אצלנו בבית אין אוכלים קטניות בפסח. האם יש צורך למכור לגוי את הקטניות, ולייחד לשם כך מקום מיוחד בארון או במחסן?
    ת. קטניות אינן חמץ. לכן אין צורך למכור אותן לגוי. זו גזירה של חכמי אשכנז בלבד.
    (אגב, גם בעבר התירו באשכנז קטניות לילדים קטנים.)

     ש. יש לי בבית אוכל לכלבים, שאינו כשר לפסח. האם מותר להאכיל את הכלב בחמץ? (ע"י כך יהיה בביתי חמץ גמור.)
    ת. אסור ליהנות מחמץ בפסח. לכן אסור לתת לבעלי החיים שברשותי חמץ בפסח. כמו לכלב, לחתול, לפרות ברפת, לתרנגולות...

    ש. אני אשכנזיה ונשואה לספרדי. מה עלי לעשות עם מאכלי קטניות?
    ת. אישה הולכת אחרי בעלה ונוהגת כמוהו.
  • פרפראות לפסח / מדרשי חז"ל

    "הא לחמא עניא"
    קריאה זו קודמת לקריאת ההגדה. במזמין קרואעו אל הלחם, וכדי שתהא כל ההגדה, השאלה וגם התשובה, נאמרת על הלחם, פתחו בעניין הלחם. (שעונים עליו דברים הרבה.)
    מתחילים ההגדה בנוסח זה, למען לא יבושו העניים המסובים לשולחננו, כי עיקר שמחת החג, להיות עניים מאוכלי שולחננו. לכן פותחים ואומרים להם: אל יפלו פניכם ואל תעצבו, כולנו בני עניים אנחנו. אף אתם, סופכם להיות בני חורין, עשירים וסמוכים לשולחנכם העשיר.

    כל עניני הלילה בסימן ארבע: ארבע קושיות, ארבע כוסות, ארבע גאולות, ארבע מצוות, ארבעה בנים. והמה נגד ארבעה, שצריכים להודות: יורדי ים, הולכי מדברות, יוצא מבית האסורים וחולה שנתרפא. וכל ארבעה מיקרים אלה היו ביוצאי מצרים.

    קושיא רביעית: "הלילה הזה כולנו מסובין" – שאלה זו לא נשאלה בזמן בית המקדש, כיון שמנהגם היה להסב תמיד. במקומה שאלו: "הלילה הזה כולו צלי". כיום, שאין לנו קרבן פסח, תקנו חכמינו לשאול על ההסבה, שיש בה עתה משום שינוי.

    "שהיו מסובין בבני ברק" - מקומו של רבי עקיבא (סנהדרין לב'). אילו היה המעשה במקומו של רבי אליעזר או של רבי יהושע, לא היה רבי עקיבא תלמידם מסב עמהם, שאין תלמיד מסב במקום רבו. ואילו במקומו- מסב התלמיד, אפילו רבו עמו. מסתמא נתן לו רבו רשות.

    "כל אותו הלילה" – אף לאחר אכילת מצה ושאר מצוות הפסח, היו מספרים עד הבוקר. ליל שמורים היה להם הלילה, בחציו הראשון עסקו במצוותיהם ובחציו השני עסקו ביציאתם.

    "עד שבאו תלמידיהם" – לא במתכוון ישבו כל הלילה וסיפרו, מפני שאין אדם רשאי למנוע עצמו מעונג שינה ביום טוב. אלא משמחת המצווה ומגודל חיבתה עבר עליהם הלילה בסיפור ולא הרגישו.

    "אחד חכם ואחד רשע" – כפל המלה אחד בכולם, שהרי יכול היה למנותם בשמותיהם. ללמדך, שכולם שווים במצווה ההגדה. ובדרך לשון חכמים: "אחד זה ואחד זה", אף כאן , אחד חכם ואחד רשע וכו' – כנגד כולם דיברה תורה.

    חכם, תם, ואינו יודע לשאול – שואלים בלשון יחיד. רשע נאמר בלשון רבים. החכם והתם מתכוונים לשאול על מנת לדעת, לכך אינם חוששים לבוא באופן יחידי בשאלתם. הרשע מתכוון ללעוג ולהקניט, לכך לוקח איתו גם את חבריו... אף אינו מזכיר שם שמים בשאלתו ככופר בתורה מן השמים. ואומר בפרוש: "לכם" – אתם בדיתם את העבודה הזאת מלבכם.

    "כנגד 4 בנים" - מדוע "בנים" ולא "אנשים"? ללמדנו, שגם הרשע עדיין נקרא "בן". הקב"ה אוהבו כמו בן, אך שונא את מעשיו הרעים.
    "ויקם מלך חדש" - מדוע לא נאמר: "וימלוך מלך חדש"? למילה "ויקם" יש לפעמים משמעות שלילית של רצח והריגה כגון: "ויקם קין על הבל אחיו ויהרגהו", "כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש". לכן בחרה התורה דווקא במילה זו. זו הייתה מטרתו של פרעה-רצח עם.

    "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול" – הבטיח הקב"ה לאברהם אבינו, שיוציאו עמם ניצוצי קדושה ממצרים. כי אברהם היה הראשון לגרים, וכל רצונו לקרב את כל הברואים אליו יתברך. ואף על פי שבאותו הדור ישראל כבר לא ביקשו גרים, אך קיבלו עימם גרים רבים למען הדיבור הזה, שניתן לאברהם. שלא יאמר אותו צדיק, "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול" לא קיים בהם.

    "והיא שעמדה לאבותינו ולנו... והקב"ה מצילנו מידם" – אף על פי שהגויים מענים אתכם תמיד, לכלותינו – אינם יכולים. וכך נאמר בהבטחה: "ועבדום ועינו אותם", ולא יותר. פיזר הקב"ה את הרשעים, ואין כל האומות יחד קמות עלינו, אלא חילקם בכל דור ודור. ועל ידי הפיזור הזה הצילנו מידם. ובעניין דברי חז"ל על הכתוב (דברים ז'): "אתם המעט – מכל העמים" מכל העמים יחד. אך נגד כל אומה לבדה, בני ישראל מרובים מכל עם.

    "מצילנו מידם " – הקב"ה מצמיח לנו הצלה וישועה מידם של שונאינו. כך בזמן אחשורוש, ההצלה מידו שלו באה לנו.

    "מה ביקש לבן הארמי לעשות" – אף על פי שלא הייתה לו שום סיבה לשנוא. וכן פרעה לא הייתה לו סיבה לגזור על הזכרים. לפיכך אינו מזכיר כאן צרת עשו, שהייתה לו סיבה לשנוא.

    ארבע מצוות שיש בלילה זה: פסח, מצה, מרור וסיפור יציאת מצרים הן מול ארבע המלכויות, ובאות לתקן ארבע עברות: עבודה זרה, גילוי עריות, שפיכות דמים ולשון הרע:

    פסח- תיקון עבודה זרה. לשחוט טלה, ראש עבודה זרה שלהם.
    מצה – תיקון גילוי עריות. לא להחמיץ הטיפה, כדאיתא בתיקונים, שזהו "שאור שבעיסה".
    מרור – גימטריא מות, תיקון שפיכת דמים.
  • סדר ורשה / מילים – הרב שלמה קרליבך ז"ל

    הסדר האחרון בגטו ורשה...
    היה שם מויש'לה אחד,
    מויש'לה האחרון בגטו ורשה
    שואל את אביו מה נשתנה:
    "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות?
    למה הלילה הזה ארוך ומפחיד
    מכל לילה אחר?"
    כשמויש'לה שאל את השאלות,
    שמים וארץ נעמדו דום,
    המלאכים פחדו להרעיש,
    ואביו...אביו
    רצה לענות: "עבדים היינו".
    ומויש'לה אמר:
    "טטא זיסא, (אבא יקר)
    יש לי עוד שאלה אחת משלי,
    וזו שאלתי: אני רוצה לדעת, אבא יקר,
    האם עדיין אהיה בחיים בשנה הבאה
    לשאול אותך מה נשתנה?
    האם ישאר איזה ילד יהודי בחיים
    לשאול מה נשתנה?
    האם ישאר איזה אבא יהודי בחיים
    לענות עבדים היינו?"
    ואביו ענה: אני לא יודע,
    אני לא יודע, אני לא יודע, אם אני אחיה,
    אני לא יודע, אני לא יודע, אם אתה תחיה.
    אבל אני יודע, שתמיד יהיה
    מויש'לה אחד איפה שהוא,
    איפה שהוא, שואל את ה"מה נשתנה".
    אני לא יודע אם אנו נחיה,
    אבל אני יודע דבר אחד:
    "כי בשם קודשך נשבעת לו שלו יכבה נרו לעולם ועד".
  • לוח זמנים לפסח תשע"ז / רמת-גן, הזמנים לפי שעון קיץ

    בדיקת חמץ
    יום ראשון בערב, אור ליום שני, י"ד בניסן תשע"ז (10.4.2017)
    מיד בתחילת הלילה לאחר תפילת מעריב.

    סוף זמן אכילת חמץ
    יום שני, י"ד בניסן תשע"ז (10.4.2017) רמת-גן: 10:03
    לשיטת הגר"מ אליהו: רמת-גן: 09:38

    סוף זמן ביעור חמץ
    שני, י"ד בניסן תשע"ז (10.4.2017) רמת-גן: 11:22
    לשיטת הגר"מ אליהו: רמת-גן: 10:51

    תחילת שעה עשירית
    ראוי להימנע מקביעת סעודה בערב שבת ויום-טוב אחר הצהריים
    משעה -רמת-גן: 15:54

    הדלקת נרות יום טוב ראשון של פסח
    יום שני, י"ד בניסן תשע"ז (10.4.201) רמת-גן: 18:46

    סוף זמן אכילת אפיקומן (חצות)
    רמת-גן: 12:42 בלילה (00:42)

    צאת החג - יום טוב ראשון של פסח
    יום שלישי, ט"ו בניסן תשע"ז (11.4.2017) רמת-גן 19:44

    הדלקת נרות ערב שבת קודש חוהמ"פ
    יום שישי, י"ח בניסן תשע"ז (14/4/2017) רמת-גן 18:47

    יציאת שבת חוהמ"פ
    י"ט בניסן תשע"ז (15.4.2017) רמת-גן 19:48

    הדלקת נרות שביעי של פסח
    יום ראשון כ' בניסן תשע"ז (16.4.201) רמת-גן: 18:50

    צאת החג - שביעי של פסח
    יום שני, כ"א בניסן תשע"ז (17.4.201) רמת-גן: 19:49.

    בברכת חגים וזמנים לששון!
  • בעניין סיפור יציאת מצרים
    הרב שמעון בן חיים ראש כולל 'ברכת אהרון' ורב הקהילה ברמת גן

    תמהו הראשונים: מדוע לא תיקנו לברך על מקרא הגדה, כמו שתיקנו על מקרא מגילה? מה גם שמצווה זו חשובה מאד מהתורה.
    ומצאנו להרי"ף ולהרשב"א, שהקשו כן. הרי"ף השיב על כך, כי יוצא ידי חובה במה שאומר בקידוש: "זכר ליציאת מצרים".
    והרשב"א תירץ, משום שזו מצווה ללא קיצבה ידועה. ובדיבור אחד היה מספיק.

    כותב בעל הנתיבות מליסא, כי אף שאיני ראוי לחלוק, מכל מקום תורה היא. וכבר אמרו וכך נפסק: "כל, שלא אמר שלושה דברים אלו בפסח, לא יצא ידי חובה. ואילו הן: פסח, מצה ומרור". זאת ועוד - במה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות, שנפסק כרבי אלעזר בן עזריה. לפיו, צריך אדם להזכיר יציאת מצרים בבוקר ובערב. שנאמר: "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך". ודרש: ימי חייך – הימים, כל ימי - הלילות. ואם בזכירה כל דהוא, מה נשתנה הלילה הזה? אלא ודאי דבלילה הזה סיפור מעליא בעינן מכל מה שאירע מראש ועד סוף. ואם בנס פורים, שהוא מדרבנן, בעינן כל הסיפור מראש ועד סוף, ואם מחסיר דבר אחד לא יצא, כמבואר בגמרא מגילה (י"ט). ואם בנס זה של המגילה, שלא נצטוינו בזכירתו בכל יום ולילה, מצווין אנחנו לספר ביום שנעשה הנס כל המאורעות שהיו מראש ועד כלה, הרי בניסא דיציאת מצרים על אחת כמה וכמה?ועוד יש להבין: מדוע סיפור יציאת מצרים בלילה זה נקרא הגדה? אמנם ע"ש הפסוק "והגדת לבנך". בכל זאת במה נשתנה מכל הלילות?

    אלא מפני שלשון הגדה משמעותו לשון המשכה, דהיינו המשכת הסיפור. וכמו שכתב האלשי"ך הקדוש בפרשת ויגש: "ויגידו עוד יוסף חי" שמשכו בדבריהם, כי לא יתכן, שהשבטים הקדושים ידברו לאביהם בלשון קשה. אלא זה לשון המשכה. דלא לסוי לב אביהם, כמובא בגמרא כתובות (ס"ב) ברבי חנינא בר חכינאי, שחזר אחרי כמה שנים מבית המדרש, הרימה אשתו את עיניה וסוי ליבה ומתה.
    לכן כותב הנתיבות, שהגדה לשון המשכה היא. וכל המרבה הרי זה משובח.

    ולעצם השאלה מדוע לא מברכין על קריאת ההגדה בזאת הלילה, שאף שתיקנו ברכות על המצוות, לא מצינו, שתיקנו ברכה על ברכת המזון, אף שהיא מהתורה לכו"ע. מפני שכל המצוה היא ברכה בעצמה. וה"ה בקריאת ההגדה, שחייבים לסיים בברכה את קריאת ההגדה, והיא ברכת אשר גאלנו וכ"ו. לכן לא תיקנו ברכה. עכ"ל של הנתיבות זיע"א.
  • קושיא חמישית- כוסו של אליהו

    בחזרה מהניסיון הראשון לשחרר את בני ישראל מעול מצרים, ולאור החמרת מצבם על ידי ציווי פרעה להכביד עליהם את העבודה, משה רבנו טוען טענה קשה כלפי הקב"ה: "לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי" (שמות ה, כב) ובעקבות טענה זו הקב"ה מבטיח לגאול את ישראל בארבע לשונות של גאולה: "וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם" (שם ו, ו-ז).
    ידועה תקנת חז"ל לשתות ארבע כוסות יין בליל הסדר כנגד ארבע לשונות של גאולה המוזכרים בפסוקים הנ"ל: 'והוצאתי' 'והצלתי' 'וגאלתי' 'ולקחתי' נשאלת השאלה: בפסוק שאחריו מופיעה לשון גאולה נוספת: "וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ" (שם ח) מדוע אם כן לא תיקנו כוס חמישית?

    1. יש לתרץ:! ארבע לשונות של גאולה התקיימו ביוצאי מצרים אולם הלשון החמישית 'והבאתי' לא התגשמה בהם אלא בבניהם, שכן נגזר עליהם למות במדבר כעונש על חטא המרגלים וממילא נדחתה הבטחה זו לדור הבא.

    2. טעם נוסף מדוע לא תיקנו כוס חמישית. ארבע לשונות של גאולה הראשונות עולות בהדרגה, תחילה 'והוצאתי אותם מתחת סבלות מצרים', כלומר שיותר לא יסבלו מעבודת הפרך אולם עדיין ימשיכו לעבוד עבודות קלות; לאחר מכן 'והצלתי אותם מעבודתם', כלומר העבודה תיפסק לחלוטין ועדיין יישארו במצרים; בשלב הבא 'וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים', דהיינו יציאה ממצרים לנצח, ולבסוף דרגת השיא 'ולקחתי אתכם לי לעם' על ידי מתן תורה בהר סיני; אלא שלשון החמישית 'והבאתי אתכם אל הארץ' הינה ירידת דרגה לעומת מעמד הר סיני אשר במהלכו נגלה הקב"ה לעיני כל ישראל ונתן לנו את תורתו; אמנם מקומנו הטבעי והקבוע הינו בארץ ישראל ומצוות רבות תלויות בארץ, אלא שאיננו זוכים לגילוי שכינה כשם שהיה במתן תורה; יתכן שזו הסיבה שלא תיקנו לשתות כוס חמישית כנגד לשון זו.

    3. תיתכן סיבה נוספת: ארץ ישראל לא תמיד היתה בידנו. ממצרים יצאנו לחירות עולם; התורה היא "מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב" (דברים לג, ד) ומלווה אותנו לאורך כל הדורות, אולם היו תקופות שארץ ישראל לא היתה ברשותנו ובאופן זמני נלקחה מאתנו אולי זו הסיבה שחז"ל לא תיקנו כוס חמישית בליל הסדר. יתרה מזו: יתכן שבזמן בית המקדש טרם תיקנו תקנת ארבע כוסות; אמנם זהו חידוש גדול אולם יש לו אסמכתא: אחת הסיבות לתקנת ארבע כוסות הינה משום שמחה (תוספות פסחים קח: ד"ה 'ידי יין יצא') וכיוון שבזמן הבית אין שמחה אלא בבשר הקרבנות (פסחים קט.) ממילא יתכן שבתקופת בית המקדש לא תיקנו לשתות ארבע כוסות; רק לאחר החורבן כשהמצב השתנה, שכן לא היה כבר בשר קרבנות וממילא ''אין שמחה אלא ביין'' (שם) תיקנו לשתות ארבע כוסות, אולם כבר לא היה מקום לתקן כוס חמישית כנגד 'והבאתי' שכן גורשנו מהארץ והתבטלה גאולה זו. דרשו חז"ל על הפסוק: "וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת" (בראשית כט, יז) ''מאי רכות?...בגנות צדיקים דבר הכתוב? אלא א'ר אלעזר שמתנותיה ארוכות'' (ב"ב קכג.) כלומר: מתנות שקיבלנו על ידי רחל הינן זמניות ואילו מתנות שקיבלנו על יד לאה הינן נצחיות; קיבלנו את התורה על ידי משה רבנו שהיה מבני לאה, את הכהונה על ידי אהרון ואת המלכות על ידי יהודה - גם מבני לאה; לעומת זאת את ארץ ישראל קיבלנו על ידי יהושע מבני רחל (משבט אפרים) לכן מתנה זו לפעמים ניטלת מאתנו.

    4. הרמב"ם פסק ''כל שהחזיקו עולי מצרים ונתקדש קדושה ראשונה כיון שגלו בטלה קדושתן, שקדושה ראשונה...קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבוא. כיון שעלו בני הגולה והחזיקו במקצת הארץ קידשוה קדושה שניה העומדת לעולם, לשעתה ולעתיד לבוא''(הלכ' תרומות פ"א ה"ה) יתכן שטעם הפסק הוא משום שקדושה הראשונה היא על ידי יהושע - מבני רחל, ועל כן לא היה קיום נצחי לקדושה זו, מה שאין כן קדושה שניה על ידי זרובבל ועזרא הכהן - מבני לאה, ועל כן קיימת לנצח. ממילא אפשר לומר שמסיבה זו הנבואה "וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ" לא התקיימה בשלמות.

    5. אנחנו אומרים בהגדה של פסח ''כמה מעלות טובות למקום עלינו: אילו הוציאנו ממצרים ולא עשה בהם שפטים דיינו...אילו נתן לנו את התורה ולא הכניסנו לארץ ישראל דיינו'' דהיינו אם הקב"ה היה מוציא אותנו ממצרים מבלי להביא אותנו לארץ ישראל, זוהי סיבה מספקת להודות לו; ראינו במו עיננו עשר מכות שנחתו על מצרים, ראינו את קריעת ים סוף וטביעת המצריים ובעקבות זה "וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ" (שמות יד, לא) הגענו לדרגה גבוהה של אמונה ביחוד ה', ועל כן בכדי להדגיש נקודה זו שיציאת מצרים בפני עצמה ראוי להודות עליה גם מבלי לקבל את ארץ ישראל, לא תיקנו חז"ל להזכיר את הארץ בברכת גאולת מצרים.

    על אחת כמה וכמה שצריכים היום להודות לה' שזכינו לחזור לארץ הקודש, ולהתפלל מעומק הלב שה' יחזיר לנו את שופטינו כבראשונה בביאת גואל צדק בב"א.
    כנגד ארבעה בנים - דיברה התורה
    כנגד 4 דורות
    חכם - הבן הראשון שהולך ברך אבותיו, ממשיך המסורת הבית.
    רשע - הבן השני, כבר מתמרד במסורת, כאילו רוצה להתקדם... פורק עול.
    תם - הבן השלישי בנו של הרשע, עוד זוכר משהוא מבית הסבא כשבא לבקר עם אבא לשבת וחג.
    ושאינו יודע לשאול - הבן הרביעי, את הסבא רבא אינו מכיר, הסבא רבא הלך לעולם שכולו טוב, והוא הבן של התם והנכד של הסבא הרשע. אינו יודע ראה כלל מסורת יהודית מהיא...
    מכאן המוסר ההשכל על שמירת ערך הבית: מבחינת "שמע בני מוסר אביך ועל תיטוש תורת אמך"

    הרב צבי שינפלד/עורך העלון
  • ליל הסדר במחנה הריכוז
    "אתה רואה את ההגדה הזו?" מצביע ידידי ראובן, אספן ההגדות, על הגדה לפסח ישנה ולא מרשימה במיוחד. אני מתבונן בתשומת לב בהגדה, הגדה בת כמאה שנה, לא נדירה במיוחד. אינני מבין, מה הגדה, ששוויה אינו עולה על 200 שקלים, עושה באוסף המפואר של ראובן. ראובן שם לב לשאלה, שכמעט נשאלה. "אל תסתכל בקנקן!" הוא מחייך אלי. "אמת, להגדה אין ערך אספני, אך יש לה ערך רגשי. הגדה זו עמדה במרכז ליל סדר, שנערך במחנה ריכוז בשואה".

    ראובן לא חיכה לבקשתי והתחיל את סיפור ההגדה: הסיפור מתחיל בשנת 1943, ראש חודש ניסן, שבועיים לפני ליל הסדר במחנה הריכוז סוביבור. יאנק, בחור יהודי, מחליט, כי הוא רוצה לערוך ליל סדר כאן במחנה הריכוז. "השתגעת?!" לוחש לו יאשה, "אם יתפסו אותך, יהרגו אותך מיד." "לא אכפת לי למות!" משיב יאנק, "עדיף לי למות כיהודי מאשר להרגיש כמו גוי בלי ליל הסדר. אם אתה חפץ, אתה מוזמן להצטרף אלי." מחייך יאנק. "בעצם," משיב יאשה בחיוך, "מה אכפת לי למות כיהודי? לפחות נמות ביחד." ושניהם פורצים בצחוק חרישי.

    את השבועיים הבאים מעבירים שניהם בנסיונות להשגת המצרכים. ליאנק הייתה הגדה, שבדרך לא דרך הצליח לשמור אותה אצלו כמעט שלמה. שוחד של שלוש ארוחות, שחסכו מפיהם, הצליח לשכנע את מאיר'קה, עובד מטבח יהודי, להסתכן ולהגניב להם כחצי קילו קמח. כשנודעה לו הסיבה לבקשתם, ביקש גם הוא להצטרף לליל הסדר. "אפצה אתכם!" הבטיח. יאנק ויאשה הסכימו: "אם כבר, שישתתף עוד יהודי במצווה זו." אמרו לעצמם.

    את אפיית המצות תכננו לערוך במסגרייה, שם עבדו שניהם. מידי יום, כאשר השומרים החליפו משמרות, הוסיפו במהירות מים לכמות קטנה של קמח, לשו כדור בצק קטן, רידדו אותו ומייד הכניסו לתנור יחד עם מתכות, שהיה עליהם להכניס לתנור. כך במשך חמישה ימים, כל יום מצה. אמנם, המצות נחרכו כמעט לגמרי, אולם, על כל מצה שהכינו, לא היה מאושר משניהם. הם אספו אותן בזהירות והניחו במקום מחבוא. רק דבר אחד העיב על אושרו של יאנק: היין. "איזה מן ליל סדר זה בלי יין?" נאנח. "השתגעת לגמרי!" לחש לו יאשה, "תגיד תודה, אם נצא מזה בחיים. יין? זה מה שמפריע לך?!" "כן!" חייך יאנק. "אם כבר למות לפחות שנהיה שיכורים".

    ליל י"ד בניסן סוף סוף הגיע, וזוג החברים מוכן. יש להם 4 מצות חרוכות בחלקן ושני תפוחי אדמה, שהגניב להם מאיר'קה. יאשה פורס נייר לבן, שהשיג תמורת פרוסת לחם מאסיר העובד במשרדים. הם מניחים את המצות על המפה המאולתרת וממתינים למאיר'קה. לאחר המתנה מורטת עצבים בת חצי שעה מגיע מאיר'קה זורח כולו. "הבאתי לכם הפתעה." הוא שולף מתחת לחולצתו בקבוק יין סגור ופקוק. "אל דאגה! היין כשר, לא פתחו אותו." הוא מכריז. "כנראה, שאחד הנאצים לקח את הבקבוק מבית של יהודים. הצלחתי להבריחו, מבלי שהם ירגישו."

    יאנק כמעט בוכה משמחה. מה צריך יותר מזה? זהו ליל סדר מושלם. הוא מוציא את ההגדה ומתחיל לקרוא בשקט. לפתע מצטרף אסיר נוסף, שהבין כי חוגגים כאן את ליל הסדר, ועוד אחד ועוד אחד. בסופו של דבר זכו להשתתף בליל הסדר המאולתר עשרים ושניים אסירים. יאשה מחלק לכולם שברי מצות, שיזכו כולם לטעום את טעם גן העדן הזה. כל אחד מהאסירים זוכה לקבל לגימה קטנה מהיין. וכולם לוחשים יחד בדמעות את משפט הסיום: "לשנה הבאה בירושלים!".

    יאנק ויאשה שרדו את הזוועות. עם סיום המלחמה עלו לארץ. יאנק לא עזב את ההגדה וסיפר את סיפורה בכל הזדמנות. כאן סיים ראובן את סיפורו המדהים על ההגדה, כפי שסיפר לו אחד מבניו של יאנק.
  • נאום דוד בן - גוריון
    בפני ועדת החקירה של האו"ם לפני הקמת המדינה

    "לפני כ-225 שנה הפליגה לעולם החדש אוניה ושמה מייפלאואר, שהגיעה לחופי אמריקה והיו הראשונים, המייסדים והבונים של ארץ זו. היה זה מאורע גדול בתולדות אנגליה ואמריקה. אבל תאב אני לדעת, אם יש אנגלי אחד, היודע בדיוק אימתי הפליגה אוניה זאת.
    כמה אמריקאים יודעים זאת? היודעים הם כמה אנשים היו באותה אוניה? מה היה טיבו של הלחם שאכלו בצאתם?

    והנה לפני יותר מ-3,300 שנה, לפני הפלגת מייפלאואר, יצאו היהודים ממצרים. וכל יהודי בעולם, אף באמריקה וברוסיה הסובייטית, יודע בדיוק באיזה יום יצאו, וכולם יודעים בדיוק איזה לחם אכלו...עד היום אוכלים היהודים בכל העולם כולו מצה זו בחמישה עשר בניסן, באמריקה, ברוסיה ובארצות אחרות, ומספרים ביציאת מצרים ובצרות, שבאו על היהודים מיום שיצאו לגולה. והם המייסדים בשני מאמרים: השתא עבדי, ולשנה הבאה בני-חורין. השתא הכא, לשנה הבאה בירושלים".
  • הכומר בפסח / סיפור
    איזה מבצעים ביצע בשרות המוסד | מדוע סרב אלוף (מיל) יוסף גבע להיפגש עם הכומר, שהיה בן דוד של אביו | סיפור מופלא על אדם שזכה בתואר "חסיד אומות העולם" למרות שראה עצמו יהודי ולא הפסיד אף ליל סדר.

    בשנת 1964 היה יוסף גבע, אז אלוף פיקוד מרכז, בביקור פרטי בפריז. על אותו ביקור סיפר לי גבע השבוע: נפגשתי עם חברים ובין היתר פגשתי איש מוסד בכיר, שאמר לי: בן הדוד של אבא שלך רוצה לראות אותך. זהו הכומר אלכסנדר גלסברג. חשוב מאד שתראה אותו הוא אדם שעשה רבות למען העם היהודי וגם היום הוא עוזר לנו הרבה מאד. השבתי לאיש המוסד – אומר אלוף (מיל.) גבע – שאני מצטער אבל אין לי שום קרוב משפחה שהוא כומר, ובכך נסתיים העניין. האמת היא שידעתי אז מי הכומר הזה. אחי כבר נפגש עמו כמה שנים לפני כן בפריז ואמר לי, בעקבות אותה פגישה, האיש הזה נראה כמו העתק מדויק של אבא שלנו. רק עם גלימה של כומר. בדיעבד אני מצטער שלא נפגשתי עם הקרוב המומר שלנו. אך חזקה היתה עלי מצוות אבינו, יקותיאל גלסברג זכרונו לברכה, שאין להעלות על דל שפתנו את עצם קיומו של אותו האיש. זה היה סוד אפל, המלווה את משפחתנו כמה דורות. בפעם הראשונה נודע לי על קיומו של הכומר במהלך מלחמת העצמאות. הוא ביקר אז בארץ וד"ר יוסף בורג, מראשי המזרחי, ביקש מאבי להיפגש עמו. אבי סרב. הוא אמר שסבא שלנו, קופל גלסברג, כבר ישב שבעה על אחיו ועל בניו שמתו. הוא לא אמר שהתנצרו. זו רק לשון הרע שהתנצרו, אמר. בשבילו הם מתו ואינם קיימים עוד. זה היה הרקע להחלטתי שלא להיפגש עם האיש. אני חושב שעשיתי טעות אבל נהגתי בדרך אבותיי .מי היה הכומר, שמוסד " יד ושם" העניק לו תואר "חסיד אומות העולם" ?

    פתח דרכי מילוט
    המחנך וההיסטוריון הירושלמי לוסיאן לזר פרסם בשנת 1991 ספר ביוגרפי על האיש (אלכסנדר גלסברג – כומר יהודי בהוצאת מורשת). אך הספר הצנום איננו מפענח את חידתו של האיש. לפי הספר נולד גלסברג בשנת 1902 בז"יטומיר, עיירה במערב אוקראינה שבסמוך לה נולד חיים נחמן ביאליק. נסיבות התנצרותו לוטות בערפל. לפי גירסה אחת הוא הוטבל לנצרות על ידי הוריו עוד בהיותו בן 5. הוא הגיע לצרפת כשהיה בן 30 והחל להכין עצמו לכמורה. מלחמת העולם השנייה החזירה אותו ליהדותו כשכבר היה כומר. לא החזירה במשמעות של חזרה בתשובה אלא בנכונותו לסכן את חייו להצלת יהודים. לפי אחת הגרסאות (שהביוגרף לא מאשר אותה) הציל גלסברג יותר יהודים מכל אדם בודד אחר במהלך השואה. בדרך לא דרך מנע משלוח יהודים מצרפת של וישי למחנות ההשמדה, סיפק להם תעודות מזויפות, העמיד לרשותם מקומות מקלט ודרכי מילוט. כדי להתחקות אחר חידת האב גלסברג פניתי לשני אנשים שהכירו אותו מקרוב, לובה אליאב ושלמה הלל.

    "כמו אחד משלנו"
    על האב אלכסנדר גלסברד – מספר לובה אליאב – שמענו, אנו אנשי עליה ב' בצרפת, מיד אחרי מלחמת העולם. יהודים סיפרו לנו, שבשנות המלחמה הציל הכומר הרבה יהודים על ידי מתן תעודות ועל ידי העברתם לארצות בהם ניצלו, בעיקר לספרד ולפורטוגל. האנשים שלנו בסניף הצרפתי של ההעפלה יצרו אתו קשר והוא נרתם מהר מאד לעבוד כאחד משלנו. הוא ניצל למעננו את הקשרים המצוינים שלו עם השלטונות הצרפתיים, אפילו בדרגים הגבוהים ביותר. לשיא זה הגיע כשהבריטים שלחו את אניית המעפילים יציאת אירופה ("אקסודוס") מחופי הארץ בחזרה לצרפת. הוא ארגן את כל המסע הציבורי הגדול נגד הבריטים. הפעולה שלו, יחד עם הפעולה שלנו, מנעה מן הבריטים להוריד את היהודים בצרפת והם הובלו להמבורג שבגרמניה". (הסערה שעוררה הפרשה בדעת הקהל העולמית הייתה בין הגורמים המרכזיים להחלטת האו"ם על הקמת המדינה.)

    בשיירה לירושלים
    במלחמת העצמאות פנה אלי שאול אביגור, ראש המוסד לעליה ב', וביקש ממני שאתלווה לכומר בעת ביקורו בארץ. הדבר היה במארס 1948, ערב פסח, כחודשיים לפני הקמת המדינה. ירושלים הלכה ונסגרה במצור והעיר העתיקה כבר הייתה מנותקת. הכומר הגיע לארץ כדי לסייע למפקד ירושלים, דוד שאלתיאל, בהעברת הודעות לאנשי העיר העתיקה הנצורים. הכומר בא אלי ואני נסעתי אתו דרך חולדה בשיירת נחשון האחרונה, שאחריה נסגרה הדרך לירושלים. על השיירה נפתחה אש תופת. היו הרבה הרוגים ופצועים. הגענו לירושלים, הבאתי את הכומר לדוד שאלתיאל והוא ארגן, יחד עם כמרים ונזירים מירושלים המערבית, קשר לירושלים העתיקה. עד שהעיר העתיקה נפלה. בסוף שנות החמישים החל הכומר להירתם לנושא המאבק למען יהודי ברית המועצות. אני הייתי אז ראש הצוות של "נתיב" במוסקבה. הכומר ניצל את הקשרים המצוינים שהיו לו במפלגה הקומוניסטית בצרפת ובאיטליה. הייתה לזה חשיבות גדולה כי הוא יזם למעשה מחאה מתוך לב המפלגות הקומוניסטיות נגד מפלגת האם שלהם בברית המועצות.

    כומר דובר יידיש
    על תרומתו לעליית יהודי עיראק לארץ סיפר לי שלמה הלל:
    אני הייתי פעיל בארגון עליה מארצות המזרח בשנות הארבעים. בשנת 1948 חזרתי מסוריה ולבנון ונתבקשתי להילוות אליו בעת ביקורו בארץ. במפגש הראשון שלו אמר לי: בוא נדבר יידיש. אמרתי לו שאני לא מדבר יידיש. אז הוא אמר לי: איך זה יהודי לא מדבר יידיש?. בסוף דברנו בצרפתית שבורה שלי וצרפתית רהוטה שלו וכל מיני מילים ביידיש שכן הבנתי. הסתדרנו.

    פגישה בפריז
    בסוף ההפוגה הראשונה במלחמת הקוממיות הייתי צריך לצאת שוב לעיראק כי המצב שם היה מאד קשה. נסעתי דרך צרפת ושם התעכבתי כי הניירות לא היו בסדר. יום אחד אני בא למשרד לעליה ב'בפריז' ומוצא שם את האב גלסברג. הוא הזמין אותי לארוחת צהריים. וכך התחיל הסיפור של עיראק. האפשרות להבריח יהודים מעיראק לארץ דרך ירדן וסוריה נחסמה אז בגלל המלחמה. עלה בדעתי רעיון להבריח יהודים לארץ דרך פרס. המטרה העיקרית שלי הייתה להבריח כמה עשרות פעילים בתנועה החלוצית, שהמשטרה העיראקית רדפה אותם. באתי עם הרעיון לממונים עלי במוסד לעליה ב'. הם היו עסוקים מעל לראש ואמרו לי: אל תבלבל את המוח. אז הכומר לוקח אותי לארוחת הצהריים ואיכשהו מתחיל להוציא ממני מה אני עושה. סיפרתי לו על הרעיון להבריח יהודים דרך פרס ואז הוא אמר לי: אתה אמרת שאינך יודע יידיש אבל יש לך יידישע קאפ (ראש יהודי). אני מוכן לבוא אתך לפרס ולקשר אותך עם האשורים.  האשורים הם בני כת נוצרית עתיקה שנרדפים ונשחטים גם בעיראק וגם בפרס. פעם הם בורחים מעיראק לפרס ופעם מפרס לעיראק. הוא אימץ את הקהילה הקטנה הזו ועזר להם. לאחר שיחתנו הוא בא למוסד ושכנע את הממונים עלי: זה רעיון נהדר, צריך לתת לזה צ'אנס.

    המשך בגיליון הבא - מס' 7
    שיופיע לכבוד יום העצמאות
  • תושב אחד בחודש / ד"ר אבי וינרוט עו"ד. יציאת מצרים שבכל דור
    ההגדה מורכבת משפה של סמלים. פסח, מצה ומרור - סמלים הם.
    אצל בני אדם באים סמלים במקום מילים: מנוד ראש כאות להסכמה או לשלילה, לחיצת יד וטפיחה על הכתף כסמל לידידות וכו'. לכל סמל יש משמעות אחת נכונה, אליה התכוון בעל הסמל. גם הקב"ה השתמש בסמלים. כך כאשר כרת ברית עם נח לאחר המבול, באה הקשת בענן. כמו כן, כשהבטיח הקב"ה לאברהם את יסוד העם, הוא לא הסתפק במילים אלא הוציא אותו החוצה, הראהו את הכוכבים והמחיש לו את הבטחתו באומרו "כה יהיה זרעך".

    ליל הגאולה ויציאת מצרים גדושים בסמלים, החל בקרבן הפסח וכלה במצה ומרור. על כן, אמר רבן גמליאל, כי כל שלא אמר שלושה דברים הללו בפסח לא יצא ידי חובתו, ואלו הן "פסח מצה ומרור". לכן, לא די בעשיה, אלא יש לחתור להבנת פשרו של כל סמל. מדוע לא הסתפק הקב"ה במסר מילולי ויש צורך גם בסמלים? זאת משום שבהגדה אין אנו עוסקים רק בדיבור אלא בחוויה מחדש של יציאת מצריים – היום!

    בהגדה נאמר: "אילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים, היינו אנו ובנינו משועבדים לפרעה במצרים". האמנם?! וכי אם לא הייתה מתרחשת יציאת מצרים, הייתה ההיסטוריה קופאת על שמריה, ולא היה מתחולל שום שינוי בעולם?! הרי דרכו של עולם רצופה בעליות ובירידות של ממלכות. אין ספק, שההיסטוריה הייתה משתנה. אך, אילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים לחירות עולם ונתן לנו את התורה, הרי שכל העולם היה נותר בגדר המושגים של עבדות ושעבוד. יציאת מצריים היא שנטעה בעולם את מושג החירות הפיסית והרוחנית. אכן, יציאת מצרים הייתה אירוע מכונן המניע את כל גלגלי ההיסטוריה.

    ההגדה פתחה במילים "עבדים היינו לפרעה" וסיימה במילה "משועבדים". "עבדות" באה לבטא עבודה גשמית ופיזית, ו"שעבוד" בא לבטא את הכניעה הרוחנית. אלמלא היינו נגאלים ממצרים, יתכן שהעבודה הגשמית בחומר ובלבנים הייתה פוסקת בשלב מסוים, אולם השעבוד הרוחני של אדם לאדם היה נשאר. מגמת שעבוד מצרים הייתה להכשיר את ליבנו לעבוד את זולתנו. יציאת מצרים שחררה אותנו ממצבנו הפיסי העגום אך הרבה מעבר לכך - היא גם הכשירה את הלבבות להסיר את השעבוד הרוחני. אדם אינו משועבד לאדם אלא רק לאלוקיו. אדם גם לא משועבד לדחפיו אלא רק לציוויו המוסרי. היציאה ממצרים התבטאה, אפוא, בשחרור רוחני. נהיינו בני חורין בנפש עד שהוכשרנו לקבל את התורה. שחרור זה נותר לעולמי עד. אכן, יהודים בכל הדורות סבלו מרדיפות ומעינויים קשים, ובכל זאת מעולם לא נכנסו שנית אל תחת השעבוד הרוחני. מכאן ואילך אין האדם משועבד עוד לאדם, אלא זהה לו ומזדהה עמו. אדם לאדם אח, ולא אדון.

    ואכן, אנו מתחילים את ההגדה באמירת "הא לחמא עניא", העוסקת בהכנסת אורחים. ברור, שזו מצוה גדולה. אך מה עניינה של הכנסת אורחים להגדה של פסח? אין זאת אלא, כי מי שמשועבד לזולתו, אינו מסוגל להכניס אורחים. הביטוי החריף ביותר לשעבוד הרוחני של מצרים היה חוסר היכולת לתת לזולת. לכן מתחילים את ההגדה בהכנסת אורחים, מאחר וזו החירות במלוא עוצמתה, להראות שאין אנו משועבדים אלא בני חורין ובכוחנו לתת לזולת ולהזדהות עמו. אכן, אדם לאדם - אח ולא אדון.
  • מהנעשה והנשמע ברמת-גן

    קמחא דפסחא
    כמידי שנה, בהתקרב ימי הפסח, דואג ראש העיר עם צוות פעיל להאיר את בתי התושבים הנזקקים ולהרבות להם שמחת חג במענק חבילת מוצרים בסיסיים.בחלוקה האחרונה התרגש ראש העיר מהמחווה ומהרצון הטוב של כלל המתנדבים ודווח: היום הגעתי למרכז החלוקה של חבילות החג למשפחות מעוטות יכולת.
    שמחתי לראות עשרות בני נוער, תלמידי בתי הספר, חניכי תנועות נוער, פקחי העירייה ועובדי עירייה חדורי מטרה, הנרתמים לחלוקת החבילות. למרות הגשם הסוחף מתוך 2000 חבילות שתחולקנה, כ- 400 חבילות הועברו לבתי המשפחות על ידי המתנדבים. אני שמח כי אותם אנשים טובים יחוגו את החג בכבוד, ושאנו יכולים לסייע להם בכך בעזרת המתנדבים. חג שמח וכשר!

    מכירת חמץ וביעורו
    מכירת החמץ תערך על ידי רבני המועצה הדתית במועדים, שיפורסמו. כדאי לעקוב אחר הפרסומים בלוחות המודעות על נקודות, שתקצה העירייה לשריפת חמץ.
  • סיפורי חסידים / מפי השמועה
    גילגולה של מצה | סיפורו של הרב הולצברג - נכתב על ידי יהודה עצבה

    כשבאתי להתיישב ברובע היהודי בעיר העתיקה בשנות השמונים, הזדעזעתי למראה הבא בחג הפסח. בהגיע קיבוצניק תמים לרובע היהודי היה נכנס, מריח את ריח הבייגלה משתי המאפיות הערביות, שהיו בכניסה לרובע, קונה לעצמו בייגלה באורך של חצי מטר עם זעתר ונוגס ממנו בדרכו עד לכותל. מדובר על חג הפסח. תהיתי, איך ייתכן דבר כזה, שיאכלו חמץ בעיר העתיקה בפסח? באותה תקופה התקין חבר של אבי, מר דוב שילנסקי, את "חוק החמץ". בחוק נקבע, כי במקום שיש רוב יהודי, אסור למכור חמץ. קפצתי על עניין זה ויזמתי כתיבת מכתבים לטדי קולק, ראש העיר דאז, בהם בקשנו בשם תושבי הרובע, שמאפיות אלה תסגרנה בפסח למנוע פגיעה ברגשותינו. אין אנו רוצים לראות חמץ אצלנו בפסח, אנו מעוניינים, שהרובע היהודי יהיה כשר בפסח.

    טדי קולק רגז מאד וטען, כי הרוב בעיר העתיקה הוא ערבי. טדי קולק, שהיה אבי הרובעים, מתעלם פתאום מכל העניין. הרב נבנצאל, רב העיר העתיקה, היה בראש עצומה למען העניין. אני זוכר גם, שנכתב מאמר מערכת בעיתון הארץ באותה תקופה לפיו ירושלים לא תהיה בני ברק. הרב נבנצאל נפגע מאד - הרי ירושלים קדושה יותר מבני ברק. כיצד מעיזים להשוות? אור המצב, קיבלתי תרומה ובה כמה מאות חבילות של מצות. לקחנו שקית נייר ולכל שקית הכנסנו שלוש מצות, משקה 'טרופית' ומאמר על חג הפסח. הושבתי ליד שתי המאפיות בן אדם נחמד במיוחד בשם שמעון מלמד, יהודי מרוקאי שורשי. שמעון זה ישב וחילק את המצות לכל באי הרובע, ממש בכניסה מול מאפיות החמץ. כך קרה, שיהודי רעב נכנס לרובע בפסח, קיבל בברכה את המצות וכמובן התבייש לקנות חמץ.

    זוכרתני, שהמועצה הדתית הביאה לי שלוש מאות קילו של מצות חמות ישר מהמאפייה. כשהכנסתי את המצות לדירתו של שמעון מלמד דרך החלון, התרגשתי מאוד ותמהתי לעצמי : הכיצד נתן לי הקדוש ברוך הוא זכות לחלק מצות בירושלים ולהציל יהודים מ'כרת'? לי, לנכדו של ר' שמואל משה הולצברג מגטו וורשה, השם ייקום דמו. נזכרתי בסיפור של אבי, שסיפר על סבא שלי, השם ייקום דמו. לפני חיסול מרד גטו ורשה נשארו רק אלה, שהיו בבונקרים. סבי הלך אז ופרט את נכסיו האחרונים כדי להשיג שלוש מצות לקיום הפסח האחרון בחייו. את חצי הזקן, שנותר לו דאג להסתיר במטפחת, שקשר לפניו. (הנאצים אסרו על גידול זקן.) ושם פעמיו בלילה למאפייה, שעדיין אפו בה מצות בסכנת נפשות.
    קנה שם את המצות ולקח את החבילה הקטנה בידו. בחדר המדרגות ארב לו "כאפר". כך כונו אלה מהיהודים, שאיבדו את שפיות דעתם בגלל הרעב הנורא. הם היו אורבים לאנשים, מתנפלים עליהם ואוכלים כל מה שיש בידם. היו חוטפים ובולעים. אם היו בשקית עוגות או מזון, היו חיים עוד יום. אם היו שם ברגים, היו בולעים ומתים.

    וכך הולך לו סבי, שמואל משה הולצברג (אביו של הרב שמחה הולצברג, מי שזכה לכינוי "אבי הפצועים".) בגטו ורשה, שם חיכה לו ה"כאפר", התנפל עליו ,חטף ממנו את השקית והתחיל לאכול את המצות. בתחילה היה סבא בהלם, אך אחר כך התעשת וחטף מה"כאפר" כמה שברי מצות. היום אנחנו אומרים מצה 'שמורה' אבל הוא הגיע עם מצה 'שבורה'...וכשהכנסתי את שלוש מאות הקילו של המצות לדירה של שמעון מלמד, אמרתי בליבי - אולי בזכות אותן שלוש מצות שבורות של סבא שלי, אני, נכדו של שמואל משה הולצברג מגטו ורשה, מחלק היום לאחר שישים שנה מצות ברובע היהודי בירושלים, למען לא ייכשלו ב'כרת'.

    השטן קינא במצווה זו ושלח אלי אברך ליטאי שהתרה בי: "יהודי, עובר אתה עבירה, אתה מאכיל אנשים המוציא ללא נטילת ידיים!" הלכתי לרב אלישיב ושאלתיו מה לעשות. ענה לי הרב אלישיב: אם הצלת יהודי אחד מ'כרת', זה שווה את כל המאמץ הזה. שנה לאחר מכן קינא שוב השטן, והפעם בדמות יהודי ספרדי שאמר: "אתה מכשיל אותם. הדבק בשקית החומה בוודאי הוא חמץ." עבר שם הרב שלום כהן, ראש ישיבת פורת יוסף וציטט לי פסוק: "אומר לדבק טוב". אינך מכשיל אותם, הם אוכלים את המצות ולא את השקית.
  • על קערת ליל הסדר מניחים בדרך כלל את המאכלים הבאים:

    מרור (וחזרת בקהילות אשכנז) - מסמלים את המרירות והקושי שבעבדות. המרור הוא לרוב חסה מרה או עלים מרים אחרים. את שורש החזרת נהוג לטחון, (שיהיה ראוי לאכילה). יש המערבים את החזרת עם סלק. המרור והחזרת מצויים על הקערה ומשמשים לקיום הנוהג של אכילת "מצות ומרורים". יש המקפידים על אכילת כזית של חזרת.

    חרוסת - תערובת של פירות, יין ודבש המסמלת את הטיט, ששימש להדבקת הלבנים או למלט בין הלבנים בעת בניית "ערי המסכנות" על ידי בני ישראל, שהיו עבדים במצרים. במטבח היהודי האשכנזי החרוסת מורכבת מתפוחים, מאגוזים, מיין אדום, מדבש וקינמון ומתבלינים שונים. ואילו במטבח היהודי הספרדי החרוסת נעשית בנוסף גם מתמרים.

    כרפס - לרוב מדובר בירק כגון סלרי או תפוח אדמה מבושל, שברכתו "בורא פרי האדמה". הירק נטבל במי מלח (כמו הביצה), המסמלים את הדמעות של בני ישראל, שסבלו במצרים בהיותם עבדים, ואת האוכל שאכלו העבדים. מקור מנהג זה של אכילת ירק הוא בסעודות האצולה הרומאית, בהן הוגש לפני הסעודה מתאבן, אשר היה בדרך כלל ירק. מנהג זה של אכילת ירק נועד לשנות את "סדר הדברים הרגיל" המקובל בארוחת חג יהודית, בה מתחילים דווקא באכילת הלחם (ובברכת "המוציא לחם מן הארץ"). שינוי סדר הברכות והקדמת ברכת "בורא פרי האדמה" ל"המוציא לחם" נועדו לעורר את עניין הילדים ב'סדר' לשאול שאלות. על כן נאכל הכרפס לפני "מה נשתנה", שבו שואל הילד, מדוע שונה סדר הארוחה, ופותח פתח לסיפור יציאת מצרים.

    זרוע - מדובר לרוב בצלי של זרוע כבש או בקר או כנף בשר עוף, המסמל את קורבן הפסח, שהוקרב בבית המקדש בירושלים. הזרוע, המזכירה את הקורבן, משמשת תזכורת בלבד ואינה נאכלת. הזרוע מסמלת גם את "הזרוע הנטויה", המוזכרת בסיפור יציאת מצרים. במקרים אחרים הזרוע היא גרגרת של עוף עם מעט בשר עליה צלויה באש. היא זכר ל'קרבן-פסח' שהיו מקריבים בזמן בית המקדש. יש להכין את ה'זרוע' מערב החג. לפי הרבה פוסקים יש להקפיד לבשל את הזרוע לפני צלייתה, ולא להניח בשר צלוי לבד. כיוון שללא הבישול תוכל הזרוע להראות כקרבן פסח הקדוש והאסור לאכילה מחוץ לירושלים בזמן בית המקדש. רבים נוהגים לחלק מהזרוע לבני הבית ולאוכלה ביום החג. (בלילה אסור לאכול בשר צלוי.)

    ביצה - מסמלת את קורבן חגיגה, שהוקרב בבית המקדש. וכן בהיותה סמל למאכל אבלות, גם את חורבן בית המקדש הראשון והשני. (יש המוצאים רמז בכך, שלפי סדר הלוח העברי יחול תשעה באב תמיד באותו יום בשבוע בו חל ליל הסדר).


רמת-גן עירי עלון תורני חודשי לתושבי רמת-גן והסביבה. יו"ל על ידי הרב צבי שינפלד, יועץ ראש העיר לענייני דת ומסורת. מייל לתגובות והצעות: [email protected]